יצאנו לראיין את טהוניה רובל, ילדה שחוותה חרמות מסוגים שונים ועברה תהפוכות רבות וכל זה רק בגלל צבע עורה השונה.

כיום כשהיא בת 31, אישיות משפיעה ומוכרת טהוניה מספרת לנו על ילדותה והתמודדותה עם הקשיים החברתיים שחוותה

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

מה הזיכרון הכי כואב שיש  לך מבית הספר, ומה עודד אותך?

תמיד קראו לי כושית  סאמבה, כושית במבה, יא אתיופית מסריחה אני גם זוכרת את השמות.

מה שעודד אותי זה הרגעים עם החברות שלי, אני חושבת שהרגעים האלה מהשכונה ומהבית זה הרגע היחיד שבאמת אתה מרגיש סוג של ביטחון.

 

את חושבת שכל מה שאת עברת בחיים השפיע על מי שאת היום?

בוודאי, אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את כל זה לא הייתי מי שאני היום, כל הזמן אמרו לי שלא יצא ממני כלום, זה מה שבאמת נתן לי את המוטיבציה כדי להראות ולהוכיח להם שייצא ממני משהו.

 

מה דעתך על  בני נוער שבוחרים להתאבד בגלל קשיים חברתיים?

זה עצוב לי נורא וקשה לי לשמוע על זה שנערים בכלל חושבים על המקום הזה, למרות שגם אני הייתי במקום הזה כילדה, נורא רציתי כבר להיעלם מן העולם ואני חושבת שנוער שמגיע למקום כזה חייב לשתף ולדבר, ואני לא הייתי אדם כזה שמשתף ומדבר, אבל  למזלי הייתי ילדת רווחה והייתה לי מישהי שתמיד מקשיבה לי.

אז אני חושבת שרגע לפני שאתה עושה את זה לך תדבר עם מישהו שאתה סומך עליו או אוהב אותו ואתה מרגיש שהוא האוזן הקשבת שלך, ותראה מה יש לו להגיד כי אף אחד לא באמת שווה שתאבד את החיים שלך בגללו.

 

איך לדעתך הורים של ילדים שסובלים מגזענות צריכים להתנהג?

אני יכולה להגיד לך מה הייתי רוצה שאימא שלי תעשה בזמן שחוויתי  את הגזענות, רציתי שאימא שלי תבוא לאותו ילד ותוריד לו  כאפה לפנים.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

ניסית למצוא חן בעיני החברות שלך?

ברור, רוב הילדות שלי ניסיתי למצוא חן בעייני אנשים לבנים.

​

מה זכור לך כטראומת ילדות?

הטראומה הכי גדולה שלי ואני נאבקת בה עד היום היא שאני שחורה ושתמיד שמים אותי בצד. במיוחד כשהייתי ילדה.

גם היה לי שם מוזר ואף אחד לא היה מוכן לקבל את השם הזה ונאלצתי להתמודד עם זה כל הזמן עד שבכיתה ב', באתי  לאימא שלי ואמרתי לה מהיום קוראים לי מיכל, לא קוראים לי טהוניה ופשוט מחקתי את השם הזה. תמיד דמיינתי את עצמי כמו מיכל ינאי שבגללה קראתי לעצמי מיכל, היא הופיעה בערוץ הילדים, הייתה בלונדינית, עיניים כחולות ולבנה וזה מה שרציתי להיות באותה תקופה, השאיפה שלי הייתה להיות דומה לה. קראו לי עד גיל 22 מיכל. אני חושבת שזה היה הדבר שהיה לי נורא קשה לקבל בתור ילדה ועד היום, ושתמיד נאבקתי להיות בעולם לבן. אני חושבת שחוסר השייכות ממש הגדיר אותי פעם, התעקשתי מאד על העברית שלי, זה הגיע למצב שאני אומרת לעצמי "את לבנה".

 

כדמות משפיעה, מה המסר שהכי חשוב לך להעביר לנוער?

שיאמינו בעצמם, שיאהבו את מה שהם רואים במראה, שילכו אחרי החלומות שלהם, לא משנה כמה לא הם ישמעו  בחיים. אני שמעתי המון לא, גם שעבדתי כדוגמנית בלונדון אבל לא ויתרתי.

עדיין רציתי לשמוע את הכן, ובסוף שמעתי כן וכשאתה מקבל את הכן הראשון אתה צריך לקבל את עצמך ולהסכים עם זה שאתה יפה, נחוש ומהמם.

אני חושבת שהשמיים הם אפילו לא הגבול, יש מעבר לשמיים ואפשר לעשות הכול. אני מעזה לומר לעצמי כל הכבוד לך על הדרך שלך מילדת אשפתות שלא קיבלה אהבה ולא קיבלה חיבוק, הגעתי למקום שאפילו לא חשבתי עליו.

​

איך את פועלת על מנת להחדיר לתודעה של מתבגרים שצבע עור לא מהווה עבורם מגבלה?

צבע העור שלי מייחד אותי. אני חושבת שאפשר לקחת את הדברים שכביכול נראים במרכאות גדולות  כחיסרון אצלך ולהפוך אותו ליתרון.

לצורך העניין צבע העור הוא יתרון עבורי, למשל היום אני מקבלת המון תפקידים של שחורה, אני חושבת שלא צריך לשים את זה בפרונט למרות שאני כל השנים הללו הצבתי את זה מקדימה, אבל רואים את זה לדקה וזה נעלם, אם אתה לא מייחס לזה חשיבות לא ישימו על זה דגש.

 

פחדת תמיד לא להיות מקובלת לא?

כן תמיד היה פחד שהיה חבוי בי, תמיד רציתי להיות מקובלת. גם לדעתי הייתי הילדה הכי מכוערת בגן, הייתי עם קרחת רוב הזמן ותמיד היה לי כובע גרב שהייתי שמה עליי כדי שלא יצחקו עליי. הייתי צריכה לעשות דברים ממש רעים כדי להיות מקובלת בכיתה.

​

מה היית רוצה להגיד לעצמך בעבר?

הייתי מחבקת ומנשקת את עצמי הרבה והייתי אומרת לעצמי שהכול יהיה בסדר.

​

זה בטח השפיע על הדימוי העצמי שלך?

כן זה הוסיף, אני חושבת שעד היום אני מנסה להוכיח לאנשים שאני יכולה להצליח שאני יכולה להיות משהו ושכן יצא ממני משהו ,ולכן גם נרשמתי ללימודי משפטים ולכן אני גם עושה את כל מה שאני עושה, זאת אומרת אני חושבת שהרבה ממה שאני היום זה המשפט הזה, והיום אני לוקחת אותו ברוך ה' למקום של הצלחה.

 

את שמעת הרבה את המשפט שלא יצא ממך כלום נכון?

וואו כן, וככל ששמעתי את זה, זה נתן לי את הדרייב. שמעתי את זה גם מהמשפחה וגם מהמנהלת ביסודי, היא חידדה לי את זה, היא הייתה אומרת לי "מיכל לא יצא ממך כלום בסוף, אני רואה אותך זרוקה איפה שהוא בטוח" ואני הייתי מסתכלת עליה ואומרת לה "מה את אומרת, אנחנו נחיה ונראה".

​

עשית דרך ארוכה מהמקום שגדלת וצמחת בו עד לאיפה שאת היום, יש דבר אחד ספציפי שאת יכולה לציין שגרם לך להצליח?

רק הפה שלי המסריח, לפעמים חוצפה ואסרטיביות זה לא דבר רע, זה יכול להוביל אותך למקומות, תלוי איך אתה משתמש בזה, אני חושבת שהחוצפה והפה שלי הובילו אותי למקומות שאני נמצאת בהם היום, לדעתי אם הייתי נחמדה היו דורכים עליי.

 

מה עצת הזהב שלך לילדים שחווים קשיים חברתיים או שמנדים אותם?

שישימו פס על אותם אנשים שהם חושבים שהם מנודים ושיתקדמו, מצידי שיעשו כל היום מה שאני הייתי עושה, שישבו מול עצמם במראה ויגידו אני יפה, אני מוכשר, אני מהמם, אני מקובל, אבל שישימו פס על זה, שלא יתייחסו לזה יותר מידי כי יש אנשים שמתייחסים לזה וזה מה שגורם להם להיות למטה, אין צורך לשים על זה דגש תמשיכו בשלכם לא משנה מה, זה לא מעניין מה כולם חושבים, מעניין מה אתה חושב ואיך אתה חושב על עצמך.